החלטה בתיק בש"פ 3987/11

1.            לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון), אשר בגדרו התקבל ערר המדינה ובוטלה החלטת בית משפט השלום באשדוד (בתיק מ"ת26427-04-11, מפי כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר), שהורתה על שחרור המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

           להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.            נגד המבקש, אחיו, ונאשם נוסף (להלן: נאשם 3) הוגש לבית משפט השלום באשדוד כתב אישום, המחזיק 96 אישומים, שעניינו בהתארגנות לשם גניבה של דלק בכמויות גדולות, לשם מכירתו לאחרים. על פי הנטען בכתב האישום, הגניבה בוצעה תוך שימוש במתקני "פזומט" שנגנבו מכלי רכב צבאיים. מעובדות כתב האישום עולה כי במקרה אחד, לפי הנטען, התפרצו המבקש והנאשם 3, לחניון במרכז הארץ וגנבו מכשירי "פזומט" מתוך משאיות צבאיות שנמצאו שם. במקרים נוספים, התחזו המבקש והנאשם 3 על-פי האמור בכתב האישום לחיילי צה"ל עם צו מילואים ואישורי כניסה לבסיס צה"ל, פירקו מכשירי "פזומט" מכלי רכב צבאיים ולאחר שהתקינו את המכשירים על רכבים שהיו בידיהם, הם שאבו דלק מתחנות דלק באזור באר שבע למיכלים שהתקינו על רכביהם, לצרכי מכירתו הלאה במחיר מוזל. במועד נוסף גנבו המבקש והנאשם 3, כך על-פי כתב האישום, מיכל של 1,000 ליטרים על מנת להגדיל את מכסת הדלק הגנוב. סך כמות הדלק שנגנבה על ידי הנאשמים כולם, במספר רב של מועדים, מגיעה, על-פי הנטען, ל-130,000 ליטרים בקרוב, שהוערכו בשווי כולל של כ-1.6 מליון ש"ח. למבקש עצמו מיוחסים 23 אישומים המפרטים עבירות שונות הכוללות קשירת קשר לביצוע פשע, הסגת גבול פלילית, התפרצות לרכב, גניבת חלקי רכב, גניבה בצוותא חדא, החזקת נכסים שהושגו בפשע, קבלת דבר במרמה וגניבה.

3.            עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בית משפט השלום מצא כי נוכח הראיות לכאורה הקיימות להוכחת המיוחס לנאשמים, אמנם קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), אשר הוכרה בפסיקה כניתנת להחלה, במקרים המתאימים, גם על עבירות רכוש, זאת נוכח התקיימות הקריטריונים שנקבעו לכך ב-בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 (1998) (להלן: פרשת פרנקל). אלה כוללים: ביצוע עבירות בהיקף כספי ניכר, באורח שיטתי ומתוחכם, תוך התארגנות של מספר גורמים להשגת מטרה עבריינית. יחד עם זאת, בית משפט השלום בחן אפשרות להשגת מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשמים תהיה פחותה יותר. לצורך זה אבחן בית המשפט, בין היתר, את נסיבותיהם האישיות השונות של הנאשמים. לפיכך נקבע כי מעצרו של אחי המבקש (להלן: האח) יוארך עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, זאת בשים לב, בין היתר, לעבירות שיוחסו לו, לעברו הפלילי המכביד ולעובדה שנראה שלא ניתן ליתן בו אמון, שהרי גם מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו - לכאורה לא הרתיע אותו. בהתייחס למבקש ולנאשם 3, הורה בית משפט השלום לשחררם בתנאים מגבילים, על יסוד תסקירי מעצר שהתקבלו בעניינם, ואשר המליצו על שחרורם לחלופת מעצר. בית המשפט עיכב את ביצוע השחרור, לבקשת המשיבה, לצרכי הגשת ערר לבית המשפט המחוזי.

4.            המשיבה הגישה ערר על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתו טענה כי היקף מעשי הקשר, הגניבה והמרמה המיוחסים למבקש והמוכחים לכאורה - מקימים עילת מעצר שאינה מצדיקה חלופת מעצר, ובמיוחד כך נוכח ממצאי התסקיר ועברו הפלילי של המבקש, בצירוף התחכום שאפיין אותו, על פי טענות התביעה, בביצוע העבירות.

5.            בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את ערר המדינה בקבעו כי המסכת המתוחכמת, המאורגנת והמתמשכת של מעשי המבקש ושותפיו, כמתואר בכתב האישום, מעידה על מסוכנותו של המבקש ומקימה מאליה עילת מעצר, אף אם "טכנית" מדובר בעבירות רכוש. נוסף על כך נקבע כי חלקו של המבקש במעשים משמעותי מזה של הנאשמים האחרים הואיל והראיות הלכאוריות מצביעות על כך שהמבקש היה היוזם והמוביל של ההתארגנות העבריינית המסועפת המתוארת בכתב האישום. בית המשפט הנכבד עמד אף על נתוני התסקיר וציין כי שחרורו של המבקש לחלופת מעצר לאורו - בעייתי הוא, אף אם אחייניו של המבקש - שהוצעו כמפקחים - ראויים לשמש כמשמורנים.

           נוכח האמור התקבל הערר והמבקש נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. מכאן הבקשה שבפניי, אותה הועדתי לדיון ובגדרו קבעתי כי המבקש ישאר במעצר עד החלטה אחרת.

6.            בבקשתו המבקש גורס כי ענייננו בסוגיה מהותית, המחייבת מתן רשות לערור, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד החליט להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, שאימץ את המלצת תסקיר המעצר, כפי שהוא מבין אותה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעבירות רכוש, שבהן בדרך-כלל אין מורים על מעצר עד תום ההליכים. לטענתו לא היה פגם בהחלטת בית משפט השלום ולכן לא היה מקום לביטולה על ידי בית המשפט המחוזי. נוסף על כך, לשיטת המבקש - לא קיים הבדל של ממש בין מצבו ונסיבותיו לבין נתוניו של הנאשם 3, אשר שוחרר בסופו של הליך - לחלופת מעצר. לגוף הדברים גורס המבקש, כי ספק אם מכלול העבירות המיוחסות למבקש מקים עילת מעצר, המצדיקה שלילת חירותו בצורה כה משמעותית.

7.            בדיון בפניי התייחסו הצדדים ראשית לכל למהות ההליך (בקשת רשות לערור) ולתנאים בגדרם תתקבל הבקשה. לסברת בא כוח המבקש, שטען למבקש כל מה שניתן, ראוי לקבוע שיש להעניק רשות לערור בליברליות יחסית (בהשוואה לבקשות רשות אחרות) נוכח שלילת החירות הכרוכה בהליכי מעצר. כמו כן ציין בא כוח המבקש כי אין פגם בהחלטת בית משפט השלום וכי אין המקרה נכנס בגדרי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה להצדקת מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש. עוד טען בא כוח המבקש כי העובדה שהנאשם השלישי שוחרר לחלופה, בעוד שהוחלט שהמבקש יישאר במעצר עד תום ההליכים, מעוררת קושי רב ותחושה של הפליה.

8.            באת כוח המשיבה ציינה כי לדעתה אין המקרה מעלה שאלה ייחודית, או נסיבות חריגות, המצדיקות מתן רשות לערור. לגופו של עניין טענה באת כוח המדינה כי לשיטת התביעה המבקש היה הרוח החיה מאחורי ביצוע העבירות, מושא כתב האישום והחוליה המרכזית בהן, וכי תכנון העבירות והתחכום בביצוען מעידים על מסוכנותו. לכך מתווספת, לגישתה, נטייתו של המבקש לטשטש את עברו הפלילי, שבאה לידי ביטוי בשיחה שהמבקש קיים עם שירות המבחן וכן כלל הנתונים הרלבנטיים, המקשים על מתן אמון במבקש, או איון מסוכנותו בחלופה המוצעת.

דיון והכרעה

9.            לאחר שעיינתי בבקשה ובחנתי את טענות הצדדים שהושמעו בדיון - החלטתי ליתן רשות לערור על פי סעיף 53 לחוק המעצרים, ואולם לאחר בדיקת המכלול הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. להלן אפרט בתמציתיות את הנימוקים שהובילוני להחלטה האמורה.

10.         עניינה של הבקשה בה עסקינן בהחלטותיהן הפרטניות של הערכאות הנכבדות דלמטה, באשר ליישום ההלכה לעניין מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש - והחלתה על נסיבות המקרה. לא מצאתי כי יש בעצם שינוי החלטת בית משפט השלום על ידי בית המשפט המחוזי והתערבותו בשחרור המבקש (להלן - העורר) לחלופה, כדי להביא לקבלת הערר, מה גם שלטעמי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת כדבעי ותואמת את ההלכה החלה בסוגיה.

11.      בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בהחלטתו כי יש ליחס מסוכנות לעורר נוכח העבירות שנטען כי בוצעו על ידו, בקבעו כך:

       "המעשים המיוחסים [לעורר] בכתב האישום, והמוכחים לכאורה, מעידים על מסוכנות של ממש העולה מהיוזמה, התכנון, מהתעוזה ומההתארגנות וההתמדה המתמשכת בה ביצעו הנאשמים את עשרות העבירות המיוחסות להם. חלקו של [העורר] במסכת המעשים הינו המשמעותי משל כל הנאשמים - זאת הואיל ועל פי הראיות הלכאוריות, [העורר] הוא היוזם המארגן והמוביל של ההתארגנות העבריינית המסועפת המפורטת על פני עשרות האישומים שבכתב האישום...מסכת כה מתוחכמת, מאורגנת ומתמשכת של עבירות מקימה מאליה את עילת המעצר - על אף ש"טכנית" המדובר באישומים של עבירות רכוש" (פיסקא 3 להחלטת בית המשפט המחוזי; השינויים בסוגריים הם להבהרה - ח"מ).

12.      בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס גם לתסקיר המעצר בעניינו של העורר וציין כי לדעתו לא תסכון למשיב חלופת המעצר, עליה הורה בית משפט השלום. בנמקו מסקנה זו הבהיר בית המשפט הנכבד כדלקמן:

"המלצת התסקיר אינה עולה בקנה אחד עם תכניו וממצאיו ועם מסוכנותו הרבה של המשיב המאוזכרת שוב ושוב לאורכו...מצבור הנתונים בעניין [העורר], המעשים המיוחסים לו ומרכיבי אישיותו ומסוכנותו העולים מהמיוחס לו מהתסקיר - שוללים לטעמי היתכנות החלופה. זאת גם אם אחייניו (הערבים בחלופה שנקבעה) הינם אנשים ראויים ונורמטיביים." (שם, בפיסקה 4, השינויים בסוגריים הם להבהרה - ח"מ).

13.      נימוקי ההחלטה הנ"ל ועיון בכל החומר שהובא לעיוני הביאוני למסקנה כי מקרה זה אכן נופל בגדר החריגים, שבגדרם יש להורות על מעצר עד תום ההליכים גם בעבירות רכוש (ראו: עניין פרנקל; בש"פ 8746/04 פלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004); בש"פ 59/08 בכור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2008); בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009); בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד (לא פורסם, 2.5.2010)). בהקשר זה אוסיף כי ההתחזות לחיילים וכן הכניסה לבסיסי צה"ל, שהיתה כרוכה בחלק מהעבירות המיוחסות לעורר - לא רק שיש בה תעוזה רבה, אלא שהיא מקימה יסוד סביר לחשש שהעורר-הנאשם, מוכן ועלול לסכן את בטחון הציבור ואפילו את בטחון המדינה, במשמעות האמור בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים.

14.      למעלה מן הצורך אציין כי אף דינה של טענת ההפליה שהעלה העורר להידחות. אמנם ציינתי בעבר כי: "עיקרון השוויון מחייב כי נאשמים שנסיבותיהם דומות, יזכו ככלל ביחס שווה גם לעניין מעצרם עד תום ההליכים, בהיעדר קיומו של טעם המצדיק את ההבדלה בין שני הנאשמים" (בש"פ 2558/10 כוגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2010 )). כנגד זאת ראו:בש"פ 5443/03 לובאני נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 26.6.2003); בש"פ 1136/03 מדינת ישראל נ' איטח (לא פורסם, 25.12.2003) וכן בש"פ 8746/04 הנ"ל). ואולם במכלול שבפנינו - לכאורה אין הפליה, שהרי מהחומר עולה כי לעורר מיוחסים התכנון והיוזמה לאירועים החמורים, מושא כתב האישום, ונתון זה, בצירוף התסקיר בעניינו ועברו הפלילי (הכולל שלוש הרשעות, אשר שתיים מהן עניינן עבירות רכוש והאחת עניינה תכנון ובנייה) - מצדיקים לכאורה את ההבחנה בינו לבין הנאשם 3 לעניין שחרור לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 9093/03 אבו חצירא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2003) ו-בש"פ 2895/06 אזערי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2006)).